משפחות של כלבים וחתולים

שינויים הם חלק מהחיים של כולנו, בין אם הם הגורם או התוצאה. הם יכולים להיות קלים, לא נוחים ומפתיעים למיניהם, ואין ספק שיש להם גם את הכוח להכניס הרגשה והוויה של חיוניות. אנחנו רוצים להציג לכם חמישה סיפורים על אנשים ששינויים, מתוכננים או מקריים, דחפו אותם להכניס בעל חיים אליהם הביתה. השינויים האלה הביאו איתם שינוי בחיים של הדמויות בכתבה, גם אלה שהולכות על ארבע, ואנחנו מאמינים שהם ימרחו לכם חיוך על הפרצוף, מהסוג שמפריש כל מיני חומרים במוח ויכול בעצמו, ליצור אצלכם שינוי – בחשיבה, בגישה ובהרגשה. בנוסף נציג לכם את הקשיים והאתגרים שעמדו בדרך, לא כדי להרתיע, אלא כתזכורת ריאלית ופרקטית ואולי אפילו ככוח מדרבן. אז אם אתם אוהבים בעלי חיים, מקנאים בחברה שאוהבת לסרק את החתולה שלה, או כבר שנים מפנטזים על פרנץ' בולדוג שדופק חיוכים, כדאי שתקראו. 

משביר לאביר

על איך יצור חי יכול לעבור מגסיסה ברחוב, לשיקום בכלוב, לדאגה לאחר

יום חורף גשום יכול להיות סצנת פתיחה קלאסית לסרט, וזה היה גם הרקע לתחילת הסיפור של קסניה, ואולי היה גם, לנוטים להרהורים פסיכולוגיים, אחד הדברים שדחפו אותה לעשות מעשה. היא הייתה בת 20 והוא היה בן חצי שנה. הוא זה בוּפיק, גור חתולים ששכב על המדרכה ובבירור לא היה במצב טוב – חולה, עם פציעה בכתף ונראה שאם היה נשאר במצב הזה היה יכול למות. מבחינתה, לא היה פה ספק, היא לוקחת אותו אליה הביתה (אז התגוררה עם הוריה), ומשם לבדיקה וטרינרית. 

50% סיכוי להרגשת סיפוק

הבדיקה העלתה שיש לו זיהום רציני בכתף וכריתה הייתה האפשרות היחידה לטיפול, שבנוסף, הותירה לו 50% סיכויי הישרדות. וכשזה מגיע לבעלי חיים, קסניה, שלא אוהבת להתעסק בספקות ובאפשרויות שיכולות להרתיע אותה, החליטה שהיא הולכת על הניתוח, שעבר בהצלחה. עם ההצלחה הגיעה תחושת סיפוק אדירה – "אין על ההרגשה שהצלת חיים ועזרת למישהו". תחושת הסיפוק הזאת יכולה אולי להיות טיפה משכרת, אבל היא לא הייתה מתעתעת, והיה לה ברור שמולה ומול בופיק ניצבת תקופת שיקום, פיזי כמו גם נפשי. 

לצמוח מתוך כלוב

כמו שניחשתם, לשיקום הזה נכנסה קסניה בזרוע נטויה (ובופיק בשיניים חשופות). אותה לא עניין כלום, וגם העניין הכספי, אם היה מהווה מכשול (שבפועל לא היווה), הייתה נעזרת בהורים ובחברים. בופיק התחיל את השיקום כשהוא שוהה ברציפות בכלוב, ניזון מאוכל ושתייה ייעודיים למקרים רגישים. גם בכלוב צצו בעיות, כמו מקרים שבהם שהיה עושה על עצמו צרכים. לאחר שלושה חודשים היה יכול לעזוב את הכלוב, ולמרות שיש לו רק שלוש רגליים, מבחינה פיזית היה כמו כל חתול אחר שרץ ומטפס על דברים. טפטופים של אופטימיות, אבל עדיין היה צריך לצבור ביטחון – מול אנשים וגם מול בעלי חיים.  

בבית הייתה באותה תקופה חתולה נוספת שהייתה לעיתים עויינת ואלימה אליו, ושוב לפסיכולוגים שבנינו, יכול להיות שזה דווקא היה כוח מניע בדרך לצבירת אותו ביטחון.

ממסופק למספק

בופיק היום בן 9 שנים ויש דברים שנשארו או שלפחות נעלמים ולעיתים חוזרים ומופיעים. הוא עדיין חרדתי ויש לו נטייה לשמור על הגבולות שלו עם אנשים ובעלי חיים. לעומת זאת ישנם גם דברים שהשתנו וקסניה מעידה עליו שהוא נפש חזקה ותחול ערכי ומוסרי. כשעברה לגור עם בן הזוג לפני שנה, הוא הראה סימנים בריאים של פתיחות לסביבה החדשה ולבן הזוג. לגבי החתולה השניה עם הפוזה, אז גם בופיק מבין שלפעמים התוקפן הוא דווקא הקורבן, והוא יכול להפגין כלפיה דאגה ולהגן עליה. בדירה החדשה יש כרגע עוד שני חתולים, וכשאחד מהם נמצא במצב של צורך או מחסור, בופיק, שהיה פעם הנזקק, יכול להיות זה שמזעיק את קסניה ביללות, והיום מתפקד חלקית כשזה שמספק את היחס והדאגה.

אז מה אם את בכלל דוג פרסון

איך גורה שבסך הכל חיפשה תשומת לב מקרית ברחוב, לבסוף מקבלת אותה מסלון מלא באנשים

והנה עוד מקרה שהתחיל.. במקרה, ושיכול להדגים איך העדפות (במקרה הזה, לבעל חיים מסוים) לא תמיד חייבות לשחק תפקיד. ליתי נעצרה על האופניים בצומת תל אביבי, כשגורת חתולים פשוט קפצה עליה משום מקום. גם כאן מדובר בתקופה גשומה, כך שהיא לא חשבה פעמיים ולקחה אותה לוטרינרית סמוכה. זו אמרה לה שמדובר בחתולה יתומה, ודחקה בה לקחת אותה איתה הביתה. מכיוון שלא כל יום קורה שגורת חתולים קופצת עליך, היא קיבלה החלטה ספונטנית ונענתה לניסיונות השכנוע של הוטרינרית.

הפתעות צד א' ו- ג'

למרות שלא מזמן חזרה מהודו והיתה בתהליך חיפוש עבודה, לליתי לא היו ספקות או סייגים לגבי ההמשך. אם אין ספקות אז לפחות שיגיעו הפתעות – בגיל חצי שנה בלה (עכשיו כבר יש לגורה שם) נדרשה לעיקור, שהסתבך, מה שגרר ניתוח ולכל אלה קדם בכלל ייחום פתע. בבית כבר גרה עם ליתי חתולה נוספת, סטלה, וזאת דווקא כן הייתה מקור לחששות. סטלה, חתולה עם איך נאמר, אטיטיוד, לא אהבה את הרעיון של שותפה שלישית. אז ליתי ניסתה לשכן כל אחת מהן בחדר נפרד, ובכללי השתדלה לשמור על מרחק בין שתיהן. מה שלא עזר, ומזל שחתול הוא חיה עם יוזמה ובמקרה של סטלה, כבר אמרנו, אטיטיוד, וזו החליטה שמגיע לה יותר ספייס, ועברה לגור לסירוגין מתחת לבניין. את ליתי זה לא הדאיג, היא בת 9 שנים וסמכה עליה שתסתדר לבדה, מה שהוכיח את עצמו.

אטרקציה בסלון

עד כאן פנים חמוצות, בואו נדבר על חיוכים. מוטיב התינוק חוזר פה בכתבה, וגור, כמו תינוק, דורש שישחקו ויפעילו אותו. ליתי ראתה איך הבית מתמלא ברוח שטות, חיוניות ואהבה. פה נכנס היתרון של היות גור ומה שעוד היה לליתי ברור הוא איך כמו הילד החברותי בכיתה, בלה מושכת אליה תשומת לב ואנשים ויוצרת תקשורת ומשחק.למשל, כשהאחיינים או חברים מגיעים לבקר, בלה מכניסה תיבול ושעשוע לסלון.

ליתי מעידה על עצמה שהיא בכלל טיפוס שיש לו "חיבור מטורף לכלבים", אבל היא למדה לאהוב חתולים, שזה לא מפתיע כשהחתולה שלך היא "מתוקה ומיוחדת ברמות", ומה שנשאר לקוות הוא רק שעניין המחלוקת (החד צדדית, בינינו..) בין החתולות ייפתר.

לחכות ולקחת את זה באיזי

על מוכנות, דחיפה למעשה ,הלחצים והספקות שבדרך והיהלומים שיוצאים מכל זה

ליעל יש היכרות אינטימית עם כלבים. היא גדלה עם והכירה מספיק אנשים שבבעלותם כלבים וידעה שכלבים זה היא. אבל, כמו שכל דודה צעירה יודעת, יש הבדל בין פוצי מוצי עם האחיין לבין להיות שם כשהוא צריך שיחליפו לו חיתול (ועוד רשימה של צרכים שהם בגדר "לא ידוע"). זה הקו שהנחה אותה עד גיל 25 – יש אהבה, יש רצון.. מוכנות ובגרות, את אלה לא בטוח שיש. ובכל זאת, כנראה שדברים הבשילו בראש שלה, וכמו בהרבה מצבים, מה שבן אדם צריך זה דחיפה מבחוץ. 

SOS me

אותה דחיפה הגיעה בצורת מילים תומכות ומדרבנות מאחיה, שהעלה את הטיעון שמהצד נשמע (למרבה המזל) מאוד הגיוני – "את כבר בן אדם בוגר, את אוהבת אותם, את רוצה אחד.. אז למה לא, פשוט לכי על זה".  אז היא הלכה על זה, בסלידה עמוקה מתעשיית מכירות הכלבים בישראל (ברור שניסוח אחר) שבמילים שלה היא, "מזעזעת ומקדמת את תורת הגזע, על פני רווחת הכלבים", כך שאימוץ מבחינתה היה האפשרות היחידה. וכך, במהלך ביקור ב-SOS היא ראתה את צ'לסי וישר הבינה שהיא הכלבה בשבילה. 

ים של ספקות בשתי עיניי

אז, מצד אחד, הסתכלות בוגרת ומוכנה הייתה, אבל אנחנו בני אדם ולמי לא יוצא לפנטז ולדמיין לפעמים. הדימיון הרגוע וההרמוני לא תאם את המציאות שהיא צ'לסי. אז גורה בת חצי שנה, היא הייתה אנרגטית מאוד, בצורה שלא תבייש את השד הטזמני מהלוני טונס. היא הייתה רצה הרבה, בורחת לה הרבה ובכללי היה נדרש מאמץ כדי להשתלט עליה. תוסיפו לזה גם את עניין השילוב עם שעות העבודה. גם אם הצליחה לעמוד בדרישות האלה, הן גרמו לה בסופו של יום לשאול את עצמה אם היא בנויה לזה, ויותר חשוב אם הצרכים של צ'לסי יענו בצורה מספקת. מתוך אמונה ואהבה היא השאירה אותה אצלה.

יחס בלי התפשרויות

שנה אחרי האימוץ עברה לגור עם בן הזוג, ולמרות שצ'לסי כלבה רגישה ולפעמים מפוחדת (היא לא מחפשת תשומת לב ומגע מאנשים כל כך מהר והיא יכולה להיבהל כשמתקרבים אליה) כאן לא היו בעיות – התרגלות נורמלית הן לסביבה החדשה והן לבן זוג. היום, 7 שנים שהיא אצלה, והיחס הוא כמו לילד, כיאה לבית שעונה להגדרה של DINK (Double Income No Kids) והזוג שופע אהבה אליה כמו שאפשר ללמוד מהציטוטים, "היא חמודה ואני מתה עליה" ו-"היא עולמנו ואנחנו עולמה". וכמו עם ילד, יש פה שגרה שיכולה להגביל – אירועים חברתיים בשבילה יכולים להיגמר מוקדם כי יש במי לטפל ולדאוג בבית, להשאיר קערות עם אוכל ומים על הרצפה ו – see you later זה ממש לא הסיפור, ויש בבית דאגה ואכפתיות לרווחתה מעבר למינימום, כך שלהשאיר אותה בפנסיון לכלבים בפירוש לא עולה על הפרק, יעל רוצה לדעת שמי ידאג לצ'לסי ידאג לה במלוא מובן המילה.

אז מה אם יש קשיים

נציין שמאז המלחמה, צ'לסי פיתחה PTSD שמתבטא בנטייה לבהלה – רעשים יכולים להקפיץ אותה ולגרום לה לברוח לכיוון הבית, מקומות הומי אדם (ולצ'לסי יש את ההגדרה שלה ל"הומי אדם") יכולים להיות בעייתיים. ואולי באותו הקשר, וכמובן שגם בכללי, יעל מברכת על הזמן שצ'לסי איתה ואומרת שגם אם ההתחלה טיפה קשה זה "מאוד משתלם ושווה את זה". לכו תדעו, אולי עוד שנה הם DINK2D (DINK + 2 Dogs)

מעשה בארבעה חתולים

כל המרבה הרי זה משובח, וטפו טפו זה לווא דווקא מוסיף טרחה

לעדן היו שלושה חתולים (והם עדיין בריאים ושלמים למי שהדופק אצלו משתנה מהר) שאת כולם הביאה מבית הוריה, זכר ושתי נקבות. מאחר שהיא בזוגיות ,וזוגיות צריך לגבש ולשמר בדרכים יצירתיות, כבר זמן מה שמבשיל אצלה הרעיון להכניס חתול רביעי הביתה, שיתן הרגשה של "ילד משותף" לה ולבן הזוג. ומכיוון שחתולים בשבילה הם משפחה, ומושג משפחה ממש לא נכנס באותה המשוואה עם הרעיון של מסחרה וקנייה, ולאחר שהתוודעה לעניין הרבעות חתולים, הייתה סמוכה ובטוחה שהיא מאמצת אחד.

אהבה ממבט ראשון, על ההוא השני 

אז למרות ש"ההורות" העתידית הייתה מתוכננת להיות משותפת, עדן הייתה זו שהתחילה לחפש בצורה אקטיבית. בתור בחורה עם קלאס, ידעה שמה שהיא מחפשת זה חתול סיאמי, בתנאי כמובן, שהוא מאימוץ.

חברה סיפרה לה שראתה פוסט על מישהי שמצילה חתולים, וששווה לה לבדוק את העניין. אז עדן בדקה, הבינה שיש גור שעונה לטעם שלה והחליטה לסוע אליה. הידד! הגור המדובר אכן סיאמי, אך אוי! הוא גם גור שפחות התאים לה, צווחן ורועש ובכללי.. משהו שם לא התחבר. לגור שהיה במקום, שחור לבן, דווקא כן היה קסם שפעל על עדן, קסם ששידר רוגע ודיבר לעדן, שלקחה אותו איתה הביתה.

ניסיון זה באיכות, לא רק בכמות

כל שינוי דורש התרגלות, גם מחיה בוגרת. במקרה הזה זה היה יותר מאתגר, מדובר בגור בן חודש וחצי (מה שדרש מעדן ריענון זיכרון והפעלת "שרירים" רדומים), שמגיע לסביבה שיש בה כבר שלושה חתולים. אז בשבועיים הראשונים הייתה הקפדה על הפרדה מוחלטת בין שש בש (הגור המדובר) לבין שאר החתולים, כשבהדרגה היא ניסתה להרגיל אותם לריח שלו עם שמיכה וכד', ניסיון שהאפקטים שלו לא ברורים גם לה. אחרי השבועיים האלה, הייתה נושאת אותו  על הידיים לחדר עם החתולים (מניפולציה שעדן ממליצה עליה לבעלי גורים), מה שגרר נהימות וגילויי עוינות מצידם. בשבוע השלישי כבר נתנה לו להתסובב בבית, תחת פיקוח על איפה, מתי וכמה כמובן.

גם חתולים גורמים לרגשי

נציין שאחד החתולים, זכר, נכנס בעקבות הכניסה של שש בש לבית לתקופת דיכאון קצרה של בערך חודשיים, שהתבטאה בעיקר בהתרחקות מעדן ומבן הזוג. הדיכאון הזה יצר אצלה הרגשת אשמה והביא לספקות לגבי האם חתול רביעי היה רעיון נכון ואם יכול להיות שנשברה פה שגרה מתפקדת. החודשיים האלה התאפיינו בניסיונות פיצוי מצידה – פינוק בחטיפים מעבר ומתן יחס מעבר לרגיל. נשמח גם לציין שהתקופה הזאת עברה, הן מבחינת ההרגשות שליוו את עדן והן מבחינת המרה השחורה של החתול הבוגר.

חתול עם מור"קים

היום שש בש בן שלוש שנים וטיפה. עברו מים בנהר הניסיון שלו והוא היה צריך לעבור חניכה בסביבה שבה חתולים בוגרים. כגור,היו חוסר התאמה וחפיפה בין ההתנהגות והציפיות שלו לשל שותפיו לטריטוריה. הייתה לו נטייה טבעית וטרייה לחקור את הסביבה ואת מי שנמצא בה, נטייה שהתבטאה במשחק ורמות אנרגיה שלא תמיד פגשו את מה שדרשו. רצינות וחוסר מענה היו מתפרשים אצלו לפעמים כמשחק. הוא היה צריך ללמוד לקרוא שפת גוף, ולהבין שטריטוריה היא עניין. אם במקרה הטוב היו חוסר מענה וסירוב, במקרה הפחות טוב זה זה היה מגיע לנהימות ומכות חתוליות, שיכולות להיות משעשעות בגיפים או ביוטיוב, אבל פחות כשאתה מושא ה"כאפה" או כבעלים של אחד. השערה שיש לעדן עד היום היא ששש בש חיפש את החברה של חתול זכר, כמוהו, אקטיביות שגררה יחס עוין חריף יותר משל שתי החתולות האחרות, נקבות, שפחות עניינו אותו. (להוסיףף על הנהימות והכאפות ממשיכים עד היום)

בתכל'ס, לא מרגישים הבדל

במובן מסוים עדן מרגישה הקלה לנוכח הסיטואציה הנוכחית. כשמסתכלים על מקרים אחרים בהם נכנס חתול צעיר לסביבה (במיוחד בוגרת) חדשה ומגובשת, רמות העוינות לווא דווקא דועכות, וגורמים מסתכלים נשארים חיים ובועטים. מצד הסביבה של שש בש נשארה אמנם עוינות, אבל ,למזלו, היא דעכה. בנוסף היא לא מרגישה את התוספת שלו לבית כנטל. נכון שחתול הוא חיה עצמאית, אבל גם היא דורשת יחס וטיפול ועדן מתארת יחס ברוטציה – בניגוד לכלבים שיכולים להחליט שהם עושים עליך ערימת ילדים, החתולים שלה מגיעים אליה לקצת תשומת לב ומגע, וחוזרים כל אחד לעיסוקיו, כך שאין הרגשה של עומס. אז למרות הדרך הבעייתית, נקיפות המצפון והכאפות, ובטח כשזה החתול המשותף הראשון שלך, מה הפלא שבשביל הזוג הוא כזה "חתול מושלם ומתוק שמאוהב בנו".

כלב בעיר הגדולה

יצור חי הוא כמו פלסטלינה, אפשר לעצב אותו, ואז מה אם הוא שוקל 70 ק"ג ואוהב לנבוח הרבה

כבר עלו פה סיפורים על בתים עם יותר מבעל חיים אחד, אבל הסיפור הבא, והאחרון, לוקח אותם בהליכה, ומהווה עוד עדות לכך ש"עוד" לווא דווקא שווה מעמסה, ויכול אפילו להוסיף תיבול. נמר, שם שהוא הקדמה בפני עצמו, נמצא עלי ידי בן דודה של אלן ביער קולה, גוסס, ולאחר שלא הצליח למצוא לו בית ואף עמותה לא הסכימה לקבל אותו, מסר אותו לאלן ולבן זוגה לתקופת הבראה, עד שימצא לו בית. אם גם לכם נוצר רושם של זמניות מהפתיחה הזאת, אתם לא שונים מאלן ובן זוגה, שלא ראו סיבה לא להכניס את נמר אליהם הביתה, "זמנית".. כמובן כמובן.

אופס, אתגר

כאן נזכיר שנמר היה כלב רועים, הפרא היה חלק ממנו, והוא היה רגיל לסביבה פתוחה ובפירוש לא אורבנית. אז נכון, זה לא רק נשמע כמו אתגר, ואלן התחילה להבין שלמצוא לו בית.. זה לא משהו שהולך לקרות, ולהשליך אותו לגורלו זה לא משהו שבני הזוג יעשו. אז הופ, בשיטת האלימינציה נמצא לו בית – אצלם, ולצד שלל אתגרים טכניים-התנהגותיים שהם חלק ממעבר לעיר ושטח בנוי (איזה כלב בימינו מפחד להיכנס למעליות ונתקל בדלתות זכוכית.. מאמוש זה בייסיק..) לבני הזוג ולנמר ציפתה תקופת שיקום, חניכה ותרבות. 

הילד עצבני 

אז למרות המצב השברירי שהיה מצוי בו, התוקפנות והתזזיתיות היו חלק מנמר (ששוקל 70 ק"ג) ומהצד השני, אוסף בעלי החיים של אלן היה חלק מהבית. בחודשיים הראשונים קיבל חדר משלו, כך שייווצר מצב של הפרדה מלאה והיה ישן בסלון, מחשש למה שיכול לקרות בלילות – לבעלי החיים האחרים (שלא הסתדרו איתו ופחדו ממנו), לחפצים ולבית. אחותה של אלן היא עדה חיה תרתי משמע – אצל אחת החתולות נוצרו סטרס ותוקפנות אליו ברמות שהביאו את אלן למסור לה אותה. גם בחוץ אותו אופי של נמר נתן את אותותיו, תשאלו את החתולים בתל אביב, שהתעייפו מלברוח ממנו, וכלבים שקיבלו ממנו נביחות (שיכול להיות שהיו ביטוי לפחד ממראה שאליו לא היה רגיל – כלב עם רצועה). נשמע כלב על קוצים לא? גם ל"מומחים למיניהם" שבשלב זה לא נתנו לא סיכויים להתחבר לכלבים אחרים. 

נרגע, מתקרב ומתרגל

בשלב מסוים עבר נמר סירוס, מה שמיתן את האופי והאינטנסיביות שלו והכניס בו רוגע. כמו כן, כלב, כמו בן אדם, מכיל בתוכו ניגודים, ובתור אחד מופנם – בוחן ושוקל ורק אז נפתח לחוויה – אלן השתמשה בשירותיו של מאלף, כדי לעזור לתקשורת ביניהם, כדי להתרגל לדברים כמו מחסום ורתמה וכדי למצוא צעצוע (עם דגש על אחד, השאר פשוט לא עבדו) שיאהב. עוד אספקט של החיים האורבניים שלמד להכיר היה גינות כלבים, שרק אחרי 8 חודשים זכה להכיר מבפנים. בהתחלה זה היה כשהגינה הייתה ריקה,  ובהדרגה, ורק כשהתוודע לכלבים אחרים מקרוב ומחוץ לגינה, נכנס אליהן כשעוד כלבים נמצאים, תהליך שלווה בהמלצת המאלף להתרחק בשלבים הראשונים מגורים ולהתיידד קודם עם נקבות שמהוות פחות איום.

כלב על מלא, כמעט

נמר נמצא אצל אלן כבר שנתיים, ומבחינתה הוא כלב מבוית ו"מתורבת" לכל דבר. בעלי החיים האחרים בבית ביחסים טובים איתו, יש לו חברים בגינת הכלבים, והוא תפס את הרעיון של משמעת וסדר יום. הוא כן מסתובב עם מחסום ורתמה מחוץ לבית ואלן תחשוב פעמיים לפני שתתן לו להתקרב לכלב זר, וישנן גם הוצאות כספיות שלא צפתה ("כמה שהחיה יותר גדולה, כך ההוצאות הכספיות"). ולא רק על נמר הייתה השפעה, גם על אלן והבית שקיבל עוד אור ואהבה. ממה שהיא מתארת יכולה לעלות השאלה, "מי לוקח את מי פה לטיול?", כי נמר אוהב להיות מחוץ לבית (תשאלו אותו מה הוא חושב על הים) ואלן מברכת על הטיולים האלה, שנותנים לה הזדמנות להתאוורר, להיות יותר פעילה פיזית, ולפגוש בעלי כלבים אחרים ("המעגל החברתי שלי גדל בזכותו"). אז נכון שהיא חובבת בעלי חיים, ועדיין, אם תרצה להכניס עוד בעל חיים מאתגר "במקרה", או שלא במקרה, הביתה, היא מרגישה שרכשה הרבה יותר ידע וניסיון אחרי החוויה עם נמר.